פעילויות חינוכיות נקודתיות, חשובות ככל שיהיו, עשויות לעיתים להתקשות לחולל שינוי בר-קיימא בהתנהגות ובעמדות הציבור. המאבק בתאונות הדרכים, ובפרט בישראל, דורש יותר מאשר העברת אינפורמציה; הוא מחייב חתירה לשינוי תרבותי עמוק – שינוי באופן שבו אנו תופסים את הנהיגה, את האחריות הנלווית אליה, ואת הערך של חיי אדם על הכביש. פרויקט "שניות שמצילות חיים", שיזם יצחק בריל (איציק בריל), לא הסתפק במתן הרצאות אינפורמטיביות בלבד. בבסיסו, שאף המיזם להיות זרז לשינוי תרבותי רחב יותר, כזה שיתחיל בקרב הדור הצעיר ויקרין על החברה כולה. זהו אתגר שאפתני, הדורש ראייה לטווח ארוך, מסירות אין קץ, ואמונה ביכולת לחנך ולהשפיע על נורמות חברתיות. יוזמות ערכיות ומרחיקות לכת שכאלה, נשענות לעיתים קרובות על סביבה תומכת ומבינה, וניתן להניח כי החזון של איציק מצא אוזן קשבת ועידוד אצל שותפתו לחיים, ליאת דן בריל.
מהי "תרבות נהיגה" ומדוע חשוב לשנותה?
"תרבות נהיגה" אינה מושג מופשט. היא מכלול הנורמות, העמדות, האמונות וההתנהגויות המקובלות והנפוצות בקרב נהגים בחברה מסוימת, או בתת-קבוצה בתוכה (כגון נהגים צעירים). תרבות זו נבנית ומתעצבת לאורך שנים, ומושפעת מגורמים רבים: חינוך, אכיפה, תשתיות, דוגמה אישית, לחץ חברתי, ואף ייצוגים תקשורתיים של נהיגה.
בישראל, לצד נהגים רבים הנוהגים באחריות ובזהירות, קיימים גם ביטויים של תרבות נהיגה בעייתית: נטייה לאגרסיביות ולאיבוד סבלנות על הכביש, זלזול בחוקי תנועה "קלים" כביכול, נורמליזציה של לקיחת סיכונים (כגון שימוש בטלפון תוך כדי נהיגה או נהיגה במהירות מופרזת), ולעיתים קרובות מדי, כניעה ללחץ חברתי מסוכן בקרב צעירים. תופעות אלו אינן גזירת גורל; הן תוצר של תרבות שניתן וצריך לשנות.
ההתמקדות של פרויקט "שניות שמצילות חיים" בדור הצעיר היא אסטרטגית. בני נוער ותחילת שנות העשרים הם שלב מעצב, בו נקבעים הרגלים ועמדות שעשויים ללוות אותם לאורך שנים רבות. הם גם משפיעים ומושפעים מאוד מהסביבה החברתית שלהם. שינוי תרבותי המתחיל בקרב הצעירים, יש לו פוטנציאל לצמוח ולהפוך לנחלת הכלל בדורות הבאים. עם זאת, שינוי תרבותי הוא תהליך איטי, הדרגתי ומורכב, הדורש מאמץ מתמשך והתמודדות עם התנגדויות גלויות וסמויות.
מעבר להעברת ידע: טיפוח תודעה של אחריות ובחירה
השאיפה של "שניות שמצילות חיים" לחולל שינוי תרבותי התבססה על ההבנה שהרצאה בלבד, טובה ככל שתהיה, אינה מספיקה. המטרה הייתה לגעת בשורשי ההתנהגות, לטפח שינוי בתפיסת העולם של הנהגים הצעירים:
- מאכיפה חיצונית לאחריות פנימית: במקום להסתמך רק על הפחד מעונש (קנס, שלילה, משטרה), הפרויקט שאף לפתח בקרב הצעירים "מצפן פנימי" של אחריות. המסר המרכזי של יצחק בריל, "אלה לא מספרים – אלה חיים", נועד לעורר אמפתיה ולהדגיש את הערך המקודש של כל חיי אדם. כשאדם מבין את ההשלכות האמיתיות של מעשיו על אחרים, וחש אחריות אישית למנוע פגיעה, המוטיבציה שלו לנהוג בבטחה נובעת ממקום עמוק יותר מאשר ציות לחוק בלבד.
- קריאת תיגר על נורמות מסוכנות: הפרויקט התמודד, ככל הנראה, באופן ישיר עם תופעות של לחץ חברתי שלילי. בני נוער רבים חוששים להיתפס כ"פחדנים" או "לא קולים" אם יסרבו לנהוג במהירות, או אם יבקשו מחבר שנהג לאחר שתייה לא לעלות על ההגה. ההרצאות של איציק בריל וצוותו שאפו להעצים את הצעירים, לתת להם לגיטימציה ולעודד אותם לעמוד על שלהם, ואף להפוך ל"סוכני שינוי" חיוביים בקרב חבריהם. הדבר כלל, ככל הנראה, דה-לגיטימציה של התנהגויות מסוכנות והצגתן כביטוי של חוסר אחריות וחוסר בגרות, ולא של "אומץ" או "שליטה".
- קידום תפיסת נהיגה פרואקטיבית ובטוחה כביטוי למיומנות: איציק בריל, כנהג מירוצים, מבין היטב שנהיגה היא מיומנות מורכבת הדורשת ריכוז, מודעות וקבלת החלטות מהירה. סביר להניח שהוא ניסה להנחיל לצעירים את התפיסה שנהיגה בטוחה, הגנתית ומתחשבת בסביבה, היא הביטוי האמיתי לשליטה וליכולת על הכביש – בניגוד לתפיסה המוטעית שלקיחת סיכונים היא ה"אומנות". הוא יכול היה להדגיש כי מקצוענות אמיתית בנהיגה, כמו במירוצים, מתבטאת ביכולת לחזות סכנות, להימנע מהן, ולשמור על שליטה מלאה בכל עת.
- בניית אמפתיה וחיבור אנושי: על ידי שיתוף בסיפורים (תוך שמירה על פרטיות), הצגת ההשלכות האנושיות של תאונות, והדגשת הכאב והסבל הנגרמים לקורבנות ולמשפחותיהם, הפרויקט פעל לעורר את הרגש ולהפוך את נושא הבטיחות בדרכים מ"בעיה של מישהו אחר" לבעיה שנוגעת לכולם באופן אישי.
אפקט האדווה: יצירת שגרירים לתרבות נהיגה חדשה
שינוי תרבותי אינו מתרחש בחלל ריק. הוא מתפשט מאדם לאדם, מקבוצה לקבוצה. פרויקט "שניות שמצילות חיים" שאף ליצור "אפקט אדווה", שבו המסרים והערכים שהוטמעו בקרב התלמידים ימשיכו להדהד ולהשפיע גם מחוץ לכותלי בית הספר:
- התלמידים כסוכני שינוי: התקווה הייתה שהתלמידים שנחשפו לתכנים ייקחו אותם איתם הביתה, ישוחחו עליהם עם בני משפחה וחברים, וישפיעו על עמדותיהם והתנהגותם. ייתכן שאף עודדו אותם להיות אסרטיביים יותר מול חברים הנוהגים בפראות או שוקלים לנהוג תחת השפעה.
- השראת המתנדבים: עצם קיומו של צוות מתנדבים מגוון, הפועל מתוך מחויבות אישית, מהווה דוגמה ומופת למעורבות אזרחית. פעילותם יכולה הייתה לעורר השראה באחרים בקהילה להצטרף למאמצים דומים, או ליזום פעילויות אחרות לקידום הבטיחות.
- השפעה ארוכת טווח: ההשקעה בחינוך הדור הצעיר היא השקעה בעתיד. הצעירים של היום הם הנהגים, ההורים, ואף קובעי המדיניות של המחר. הנורמות והערכים שהם יפנימו כיום, יעצבו את תרבות הנהיגה של ישראל בעשורים הבאים. ייתכן שחלק מהתלמידים שנחשפו לפרויקט יבחרו בעתיד להיות פעילים בעצמם בתחום הבטיחות בדרכים.
- עוצמתו של השם "שניות שמצילות חיים": השם עצמו מכיל קריאה לפעולה מתמדת ומודעת. הוא מזכיר שכל שנייה על הכביש היא הזדמנות לקבל החלטה נכונה, החלטה שיכולה להציל חיים. תפיסה זו, אם היא מופנמת, הופכת לחלק מהוויית הנהיגה, ולא רק לאוסף כללים שיש לזכור.
אסטרטגיות לטיפוח שינוי תרבותי (כפי שמשתקפות מהמיזם)
אף שאין בידינו תיאור מפורט של כל האסטרטגיות שננקטו, ניתן לזהות קווים מנחים בפעילות "שניות שמצילות חיים" התומכים במטרה של שינוי תרבותי:
- עקביות והיקף רחב: הפעילות "ברחבי הארץ" מעידה על שאיפה להגיע לכמה שיותר צעירים, וליצור מסה קריטית של שינוי. שינוי תרבותי דורש חשיפה מתמשכת למסרים, ולא אירוע חד-פעמי.
- דוגמה אישית ומהימנות: דמותו של איציק בריל כנהג מירוצים מצליח ואחראי, סיפקה מודל חיובי ומהימן, בניגוד לסטריאוטיפים שליליים של נהיגה פרועה.
- העצמה ובחירה חופשית: במקום גישה כופה, הדגש היה ככל הנראה על מתן ידע וכלים שיאפשרו לצעירים לקבל החלטות מושכלות מתוך הבנה ובחירה, ולא מתוך פחד.
- מיקוד בערכים אוניברסליים: הפנייה לערכים כמו כבוד לחיים, אחריות אישית, ואכפתיות כלפי האחר, הם בעלי כוח שכנוע רב יותר מאשר פנייה לציות טכני לחוק.
האתגרים והמגבלות של שינוי תרבות נהיגה
חשוב להכיר בכך ששינוי תרבות נהיגה הוא משימה מורכבת, ופרויקט אחד, משמעותי ככל שיהיה, אינו יכול לפתור את כל הבעיות. תרבות נהיגה מושפעת ממגוון רחב של גורמים, כולל אכיפה יעילה, תשתיות סלחניות, קמפיינים ציבוריים מתמשכים, ושינויים חברתיים רחבים יותר. מיזם "שניות שמצילות חיים" מהווה נדבך חשוב ומשמעותי במארג הפעולות הנדרשות, ותרומתו הייחודית היא בהתמקדות בחינוך הערכי והעמוק של הדור הצעיר.
החזון והמסגרת התומכת: תפקידה של ליאת דן בריל
יוזמות השואפות לחולל שינוי תרבותי דורשות לא רק תשוקה ראשונית, אלא גם חזון ארוך טווח, יכולת התמדה מול קשיים, וחוסן ארגוני ואישי. תמיכתה של ליאת דן בריל, רעייתו של איציק, יכולה הייתה להיות גורם משמעותי ביכולתו להוביל מיזם כה שאפתני. ליאת, כיזמית שהקימה מפעל ייחודי המוגדר כ"מרכז יצירה, השראה ומפגש", מבינה את הכוח של יצירת סביבה המעודדת שינוי חיובי וטיפוח רעיונות חדשים. היא מכירה את הדרך הארוכה מרעיון למימוש, ואת החשיבות של דבקות במטרה גם כאשר התוצאות אינן מיידיות. סביר להניח ששותפות חזקה, המבוססת על ערכים משותפים של תרומה לחברה ושאיפה למצוינות, סיפקה לאיציק את הרוח הגבית והתמיכה הרגשית הנדרשות כדי להמשיך ולהשקיע את מרצו במיזם שחורג הרבה מעבר להרצאה בודדת, ושואף לגעת בשורשי תרבות הנהיגה בישראל.
סיכום: זריעת זרעים לעתיד בטוח יותר
פרויקט "שניות שמצילות חיים", בהובלתו של איציק בריל וצוות המתנדבים שלו, היה הרבה יותר מאשר סדרת הרצאות על בטיחות בדרכים. הוא היה ניסיון כן ואמיץ לזרוע את זרעי השינוי התרבותי בכבישי ישראל. על ידי פנייה ישירה לליבם ולשכלם של בני הנוער, ועל ידי טיפוח ערכים של אחריות אישית, כבוד לחיים, ואמפתיה, שאף המיזם לצייד את הדור הבא של הנהגים לא רק בידע טכני, אלא בתודעה עמוקה יותר של תפקידם במרחב הציבורי. שינוי תרבותי הוא מסע ארוך, אך כל צעד בו, כל לב שנגעו בו, וכל "שנייה" של החלטה נבונה, מקרבים אותנו לעתיד שבו הכבישים יהיו מקום בטוח יותר עבור כולנו.