מספר לא מבוטל של ספרים נכתבו בישראל בנושא התמכרות לסמים, התמכרות לגראס, למריחואנה ועוד סמים פסיכואקטיביים. אציין את המרכזיים שבהם:
- סמים בראש (אביעד ורוזנמן, 1988)
- לחיות בעולם אחר (טייכמן, 1989)
- סמים: עובדות, שאלות ובעיות (גרין, 1995)
- מנקטר האלים לכוס התרעלת (טייכמן, 2001)
- טיפול ושיקום של נפגעי סמים בישראל (חובב, 2002)
- התמכרות והחלמה (מיכאל, 2007)
התמכרות לגראס ולסמים בכלל היא תופעה אנושית מעניינת, מרתקת ומסקרנת. תחושות רגשיות, תוצר של תהליך התמכרות לגראס, מובילות את הרגש האנושי לשיאים, לשפל ולחוויית חוויות קיצוניות. התמכרות לגראס וסמים בכלל פוגעןת באנשים רבים: במשפחות ובסביבתם האנושית, במקומות עבודה, בצבא, בבתי ספר. התמכרות לגראס ולסמים נוספים גורמת לנזקים ישירים ועקיפים למכורים רבים מאוד.
התמכרות לגראס וסמים בכלל מצליחה להביא מיליוני בני אדם לקצה גבול ההתנסות האנושית, לאושר או למצבים הנדמים כאושר, לכאב, לאשליה, לפנטזיה, לשכחה ולקהות רגשית. אפשר להבין מדוע התמכרות לגראס וסמים אחרים פסיכואקטיביים, היא סוגיה מיוחדת לדיון ונושא מחקרי מסקרן ומדוע עוסקים בה אלפי חוקרים ואנשי טיפול בכל העולם.
בהתמכרות לגראס וסמים פסיכואקטיביים אנו רואים ארבע ממדים:
- הסם הפסיכואקטיבי משפיע מיידית על ההרגשה.
- השפעת הסם הפסיכואקטיבי פועלת על אזורי הרגש במוח.
- בשימוש בסם הפסיכואקטיבי נוצרת סבילות.
- עם הפסקת השימוש בסם הפסיכואקטיבי מתפתחת תסמונת גמילה.
ארבעת הממדים הללו מבדילים, הן באבחנה מקצועית והן באבחנה פסיכאטרית רפואית, בין שימוש בסם במובן השלילי שלו, לבין השימוש בתרופות הניתנות על פי מרשם רופא ובפיקוח רפואי.
מקובל לראות מספר גישות המנסות להסביר את בעיית התמכרות לגראס וסמים.
- גישת הלמידה החברתית
גישת הלמידה החברתית מסבירה את התמכרות לגראס וסמים גם על רקע של ניסיון תרבותי והקשריו החברתיים סוציולוגיים. מכאן אפשר לראות כי השימוש הראשוני בסמים יכול להיתפס על ידי הנער כמסייע בהגדרת אופיו, אישיותו והשתייכות החברתית (מיכאל, 2007). כמו כן גישה זו רואה בשימוש בסמים תגובה נלמדת ללחצים סביבתיים והתנהגות נלמדת שבבסיסה תהליך סוציאליזציה לקוי (טייכמן, 1989).
- הגישה הרפואית
כ- 50 אחוז מהפונים המטופלים בבעיית התמכרות לגראס וסמים בכלל בתל אביב מטופלים בתחליפי סם: מתאדון, אדולן או סבוטקס. 50 אחוז הנותרים מטופלים בחמשת מרכזי הטיפול האמבולטורי, הדורשים ניקיון מלא משימוש בסם פסיכואקטיבי כתנאי להמשך השתתפות בתהליכי טיפול ושיקום. הגישה הרפואית מדגישה את מודל התמכרות לגראס ולסמים כמחלה. במודל זה אין מקום לגורם מוסרי או גורמים המתבססים על כוח רצונו של המכור (מיכאל, 2007). ומכאן ההבדל העצום בין האופן שבו תופסות המרפאות לחלוקת תחליפי סם את בעיית התמכרות לגראס וסמים בכלל לבין התפיסה המקצועית הרווחת במרכזי הטיפול האמבולטוריים, המופעלים מטעם משרד הרווחה והמדור לטיפול בהתמכרויות.
(מתוך התמכרות והחלמה, סוגיות נבחרות בטיפול במתמכרים, אמנון מיכאל)
