זיכרונות תמיד מעלים לנו מאין געגוע למשהו שלא יחזור, בין אם מדובר על הילדות שלנו, או געגוע למישהו אהוב שנפרדנו ממנו. הגעגוע עוזר לנו להיזכר במה שהיה ומה היה אך לעיתים הוא קצת סוגר עלינו בעיקר כאשר מדובר על אדם אהוב שנפרד מאיתנו.
איך מתמודדים עם תחושת געגוע למישהו יקר?
אנשים שנפרדים ולא משנה מי יזם את הפרידה, מרגישים געגוע עמוק מאוד ולא יודעים כיצד להכיל אותו ומה בעצם לעשות עם המצב החדש שנוצר להם. לא פעם פרידה גורמת לאנשים לרצות אפילו רק לראות את הבן אדם או לדבר איתו. אבל איך באמת מתמודדים עם פרידה ועם התחושה הזו? במקום שהרצון העז יהיה “רק” לחבק אותו או אותה או “רק” לראות אותו אותה פשוט להפוך את המחשבה ולומר מה בעצם חסר לי כרגע? חיבוק, אהבה, תחושת שייכות, שיתוף עם מישהו? מה הוא הדבר שמתגעגעים אליו במהות שלו? כאשר מעבירים את המיקוד למהות אז פתאום זה פותח דלתות אחרות ומשחרר את הגעגוע מאותו אדם אהוב וקרוב שאליו רוצים להגיע, וניקוי המחשבה הזו מעביר את תשומת הלב לעתיד.
תחושת החוסר האונים היא רבה לאחר פרידה , וכדי להתגבר על התחושה הזו צריך לעשות סוויץ’ בראש ולהבין מה באמת מחפשים קירבה, אינטימיות, שותפות וכן הלאה. כך הרבה יותר קל למצוא את הדרך הנכונה ולשחרר מחשבות מעיקות שהצטברו במשך הזמן עם הפרידה.
אין צורך להילחם בזה
זה קשה וכואב שחווים פרידה ממישהו יקר אין על זה וויכוח. הרבה פעמים כאשר מישהו עובר פרידה מחברה שלו או משהי מחבר שלה אומרים להם עכשיו אתם צריכים לשמוח ולצאת לעולם הרחב, אז נכון חשוב שיהיה מישהו שאפשר לדבר ולשוחח איתו אבל זה לא אומר שצריך לצהול ולשמוח, והכי חשוב לא להילחם בזה. זה בסדר לבכות ולהתכנס אבל כדי שהעצבות לא תמשך זמן רב תגבילו את זמן העצבות הזה כדי לא להיגרר יותר מידי ואז לא תוכלו להשתחרר מזה.
ולמה זה חשוב להגביל זמן? משום שברגע שאדם מנהל לו את הזמן המוקצב לדבר מסוים למשל לעצבות הוא יודע שיש לו דד ליין שלאחריו הוא צריך לקום לעמוד על הרגליים ולהמשיך הלאה כאשר כבר במודע יש את תווך הזמן הזה אז הרגשות כבר מתחילות להשתנות וההיערכות להתנהלות חדשה כבר מתחילה.
